לפני כמה ימים, הדף "סטטוסים מצייצים" הושעה מפעילות בפייסבוק בשל שימוש מסחרי בדף באופן שאסור על פי המדיניות של פייסבוק. קצת לפני זה, השתתפתי בדיון פייסבוק בו חבר התייעץ בעניין מינוי לאתר הארץ. שני האירועים הללו, בצירוף פתיחת בלוג וצריכה מוגברת של YouTube, הביאו אותי לחשוב על המודלים הכלכליים של תוכן באינטרנט.
כמו שהכותרת אומרת, אף אחד לא משלם לי כדי לכתוב. אני עושה את זה בשעות הפנאי להנאתי, בעודי מסתתר בביתי מהחורף הקר. אבל, ברגע שפתחתי בלוג, נכנסתי לתחרות על הזמן של הקוראים ועל תשומת הלב שלהם. כל מי שקורא עכשיו את המילים הללו יכול לבחור לקרוא בזמן הזה משהו אחר, משהו שכתב מישהו שמשלמים לו כדי לכתוב. בעצם, הבלוג שלי פוגע בעקיפין בפרנסתם של אלו שכותבים למחייתם (או מנסים לכתוב למחייתם). אני לא מרגיש רע עם זה וזה לא יגרום לי לא לכתוב. זה בהחלט גורם לי לכתוב על האופן בו הייתי רוצה שאותם יוצרי תוכן יקבלו כסף.
לחתוך את המתווך
האפשרות הראשונה, שהיא אולי הטובה ביותר והכי פחות סבירה, היא להסיר מהדרך כמה שיותר מתווכים. ככל שיהיו פחות מתווכים בדרך, יותר מהכסף שלנו יגיע ליוצרי התוכן. על בסיס הרעיון הזה נוצרו kickstarter, subbable ואתרים נוספים. הם שמים, באופן גלוי לחלוטין, מתווך אחד בדיוק בין הלקוח ליוצר. בעולם אידאלי, ככה דברים יעבדו: אנחנו נשלם עבור מה שאנחנו צורכים ומקסימום מהתשלום שלנו יגיע ליוצר.
באופן מצער מאוד, המציאות לא עובדת ככה. קיים מודל אחר בו אנחנו (לכאורה) מקבלים את התוכן בחינם. אם אנחנו יכולים לקבל את זה בחינם, למה שנשלם על זה? במודל הזה שמים לנו פרסומות מול העיניים. הטענה "אם אתה לא משלם על זה – אתה המוצר, לא הלקוח" היא טענה מוכרת. היא לא ממש נכונה, כי אנחנו הלקוחות בעקיפין: אנחנו משלמים על מוצרים לחברות שמשלמות על פרסום לחברות שמשלמות ליוצרי התוכן. אולי יש עוד כמה שלבים בדרך. בכל אחד מהשלבים הללו נוסף מתווך שמרוויח חלק מהכסף שלנו. בסופו של דבר, חלק קטן יותר מהכסף שלנו מגיע באמת לצד השני, שיוצר את התוכן שאנחנו רוצים לצרוך. כך נוצר מצב בו מתווכים מרוויחים יפה, אבל יוצרי התוכן מרוויחים מעט מאוד.
המצב חמור שבעתיים כשהכסף "נתקע" בדרך ולא מגיע עד היוצר.
מה קורה בפייסבוק?
לא משנה כמה פופולריים אתם, פייסבוק לא תשלם לכם על כך שאתם מייצרים תוכן ומעלים אותו לפייסבוק (אני לא מצאתי משהו שאומר אחרת). אתם מביאים את העיניים שצופות בפרסומות, אבל הכסף לא מגיע אליכם ולא יגיע אליכם. נוצר מצב בו הלקוח משלם (בעקיפין) על המדיום, אך לא על התוכן. כתוצאה מכך, אין כסף ליצירת התוכן. המודל הזה קיים בעוד שירותים שניתנים בחינם ברשת. הוא בעייתי משום שהוא אינו מספק אמצעים ליוצרי התוכן להמשיך ליצור (שלא לדבר על לממן אמצעים שיאפשרו להם ליצור תוכן טוב יותר, בקלות רבה יותר, וכן הלאה).
אם המודל היה שונה, דומה יותר למודל של YouTube, אולי סטטוסים מצייצים (שהוא בעצם לא יוצר תוכן, אלא מתווך תוכן, אבל לא משנה) ודפים פופולריים אחרים היו יכולים להתפרנס מתחזוקת הדף בלי לשבור את הכללים.
מה קורה ב-YouTube?
המודל של YouTube שונה. יוצרי התוכן מקבלים מ-YouTube חלק מהתשלום על הפרסומות ש-YouTube מציגה עם הסרטונים שלהם. המודל הזה נתן לכמה אנשים את האפשרות לעסוק ביצירת סרטוני YouTube למחייתם (PewDiePie, JennaMarbles, Tyler Oakley ורבים אחרים). יש כאן אמירה פשוטה וברורה: אם אתם מייצרים תוכן שהרבה אנשים צורכים, אנחנו נשלם לכם על זה. אנחנו, צרכני התוכן, קובעים (בעקיפין) מי יקבלו תשלום בכך שאנחנו בוחרים לצפות בוידאו אחד ולא באחר. דמוקרטיה במיטבה. זה מודל שהייתי שמח לראות באתרי בלוגים ובפייסבוק. הוא יאפשר ליוצרי תוכן (המעטים שיהיו מספיק פופולריים) להתפרנס מיצירת התוכן.
מה קורה באתרי חדשות?
אין לי מושג. אני ממש לא מבין את המודל הכלכלי של אתרי החדשות. הוא מסובך ואני מאמין שהוא לא עובד כמו שצריך. קשה לי להאמין שעיתונות כתובה באמת מצליחה לספק פרנסה ראויה ליוצרים (ולשלל המתווכים הדרושים) בעצמה. גם אם היום עיתון הארץ מצליח להחזיק את עצמו כלכלית (ואין לי מושג אם הוא אכן מצליח), עם הזמן הוא יתקשה יותר ויותר לעשות את זה. האלטרנטיבות בחינם רבות מידי. כדי שבכל זאת התקשורת הכתובה הזאת תוכל להתקיים, היא עמוסת פרסומות ונוצר הקשר הידוע הון-שלטון-עיתון. עוד ועוד גורמים נכנסים למשחק וכמות המתווכים גדלה. לנו, הצרכנים, אין מושג מי משלם על מה ולמה. התוכן מוטה (או במקרים רבים סתם גרוע) ולא באמת קשור להעדפותיהם של הקוראים. באופן אישי, אני מוצא את עצמי נכנס לאתרי חדשות על מנת לקרוא את תקציר העניינים ולהבין את ההקשר, אך לעיתים נדירות בלבד אני באמת מטריח את עצמי לקרוא את הכתבה כולה – היא פשוט לא שווה את הזמן שלי.
הייתי רוצה לראות עיתונות כתובה שעובדת לפי מודל כלכלי טוב שמאפשר לצרכן התוכן לשלם ליצרן התוכן אותו הוא צורך (במישרין או בעקיפין). עם מודל כזה נוכל לקבל תוכן כתוב היטב ויצרני התוכן יוכלו להתפרנס מיצירת התוכן.
בהסכם עם אחד המעסיקים שלי – חברה בינלאומית גדולה ומכובדת – נכתב שכל זכויות הקניין הרוחני שאני מייצר שייכות למעסיק. במשפט הבא פורטו דוגמאות לקניין רוחני ובין השאר נכתב "יצירה ספרותית". לשאלתי מה פתאום היצירה הספרותית שלי שייכת למעסיק, נעניתי שגם קוד מחשב נחשב כ"יצירה ספרותית".
למה אני מספר את זה? כי על פי ההגדרות האלה בהחלט משלמים לך כדי לכתוב. המעסיק שלך משלם לך כדי לכתוב קוד, מסמכים ומיילים.
מעתה אמור – אף אחד לא משלם לי כדי לכתוב דברים שהמשלם לא יכול לעשות מהם כסף.