טראמפ ניצח בבחירות בארה"ב. ההגיג הזה בא בעקבות הנצחון הזה, אך הוא אינו פוליטי, אלא אישי. הוא עוסק במפח נפש פרטי שלי, שמתפתח מזה זמן מה.
באחד מחגי תשרי ישבתי בסלון בית הורי בחיפה. בטלוויזיה משודרת תוכנית בנושא הטרדות מיניות. נשים מפורסמות מספרות את סיפורי ההטרדות המיניות שעברו עליהן. הן עושות זאת בבדיחות הדעת, מנפנפות את המאורעות כדברים שביום יום. אחותי מתעצבנת מאוד. אני שותק, הולך אל החדר השני, פותח את הטלויזיה וממשיך לצפות בתוכנית לבדי, בעצב, בעודי מעכל דבר מה שהייתי מוגן מפניו על ידי האופן בו בחרתי לצרוך תקשורת: הטרדות מיניות, תקיפות מיניות, שוביניזם ומיזוגניה הם נורמה. הם אינם נתפשים כתופעה שלילית שיש להוקיע, אלא כדברים שביום יום, שצריך לחיות איתם, כי ככה זה. אני לא יודע אם מפח הנפש התחיל בנקודה הזאת. הוא בהחלט הגיע למודעות שלי בנקודה הזאת.
בליל הבחירות נשארתי ער, צופה עם חברים בשידורי הבחירות ב-CNN, עם זפזופים קצרים ל-NBC ול-Fox. הדאגה ניכרת בפנים של כולם. רשת Fox צובעת עוד מדינת לשון מאזניים באדום. הדאגה מוחלפת בהדרגה ביגון. בתחילת הערב דיברנו בהתלהבות, הראינו זה לזה דברים באינטרנט וזרקנו לאוויר נתונים ממהלך היום. עכשיו אנחנו שקטים. רק עדכון אודות שינוי בתוצאות חלקיות מוכרז מידי פעם בפי הראשון ששם לב אליו. בסביבות השעה שש בבוקר אני חוזר לביתי וממשיך לעקוב אחרי תוצאות, עד שאני נרדם. אני מתעורר אחרי משהו כמו שלוש שעות שינה. ה-stream של CNN עוד מדבר ברקע. הוא מספר לי, מיד כשאני מתעורר, שטראמפ ניצח, שהנשיא הבא של ארה"ב הוא שוביניסט מיזוגן שמתהדר בהטרדות מיניות ומואשם בתקיפות מיניות. זו נורמה. מפח הנפש גדל.
פייסבוק לא מביא שום סוג של הקלה. מסתמן שחברי מתבדחים אודות האפוקליפסה או פשוט המומים מהתוצאות. בפוסט אחד מרוחק אני מוצא את המילים "…טראמפ זכה בנשיאות לא בגלל שיש בו משהו טוב, אלא בגלל שבהילרי יש הרבה דברים רעים…" ומגיב עם "טראמפ זכה בנשיאות לא בגלל שיש בו משהו טוב, אלא על אף שיש בו הרבה דברים רעים… הנצחון של טראמפ הוא נצחון למיזוגניה ולתרבות האונס…". פרט לשתי תגובות בסגנון הזה, לא אמרתי דבר בנושא בפייסבוק. גם הפוסטים שלי המומים או מבודחים. לבסוף, אני רואה פוסט אחד, תמונת מסך מטוויטר (מקור), שמתחבר ישירות אל מפח הנפש שלי. גם הוא לא מביא הקלה, אלא רק מזכיר לי שזו נורמה.
אני מעוניין בזוגיות. אם להודות באמת, אני לא עושה מספיק כדי למצוא זוגיות, ומה שאני עושה לא עובד – זה ברור לי. לעיתים אני מהרהר בשינוי שיכול להיות אפקטיבי, בוחן את ההתנהלות שלי ואת התנהלותם של אחרים סביבי. אחד הדברים שזיהיתי בברור הוא שהתנאים שאני מציב לעצמי על מנת ליזום מגע פיזי גבוהים משמעותית משל רוב הגברים בסביבתי. אני יוזם מגע רק כאשר אני בטוח לחלוטין שהוא רצוי. אני מאמין ב-enthusiastic consent, אבל (עד עכשיו) באופן תיאורטי למדי. הפרקטיקה של enthusiastic consent דורשת שאדבר על זה, ובפרט עם בנות זוג פוטנציאליות, אבל מספרים ומספרות לי שזה turn off רציני, אז אני לא עושה את זה. התוצאה היא שאני מחכה לסימן מובהק, כלומר, בפועל, אני מחכה לכך שאותה בת זוג פוטנציאלית תיזום מגע (לעזאזל, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אני הייתי הראשון ליזום מגע). בכך, אני מתנער מהתפקיד המגדרי שלי ומצפה מבת הזוג הפוטנציאלית (מבלי שהיא מודעת לכך) שגם היא תתנער מהתפקיד המגדרי שלה. זה לא עובד.
בכל פעם שאותה נורמה של מיזוגניה והטרדה מופיעה מולי באופן ברור, היא אומרת לי במפורש: זה עובד, ולא רק שזה עובד, זאת הדרך הקלה. זה מגעיל אותי. עצם האפשרות שזאת צורת התנהגות אפקטיבית מגעילה אותי. אבל כשאני מסתכל למציאות ישר בלבן של העין, לא נותר לי אלא להכיר בכך שזו אינה רק צורת התנהגות נורמטיבית ונפוצה, אלא גם צורת התנהגות אפקטיבית. מפח הנפש גדל.
אין לי כוונה לסגל לעצמי את צורת ההתנהגות הזאת. אם רק אנסה לעשות זאת, אני אגעיל את עצמי עד אבדן שפיות. עם הזמן אני מקבל רמזים לכך שאין בכוחי להלחם באפקטיביות בנורמה הזאת, שאולי היא חזקה מכדי להשתנות בטווח זמן רלוונטי עבורי. טראמפ ניצח בבחירות בארה"ב. תמו הרמזים ונעלמו הספקות: הנורמה הזאת חזקה מכדי להשתנות בקרוב. זאת הבנה מייאשת, אבל אני מתנחם בכך שההבנה והיאוש הגיעו עכשיו לרמה הדרושה על מנת למקד אותי.
אני תומך במחשכים ב-enthusiastic consent מזה זמן רב מאוד, אך רק לאחרונה התחלתי להעלות את הנושא בשיחות. הרשומה הזאת היא הפעם הראשונה (ככל הזכור לי) שאני מזכיר בפומבי את הנושא. כאן יבוא השינוי. אני אדבר בהתלהבות על enthusiastic consent. לא אכפת לי שמספרים ומספרות לי שזה turn off רציני – אם זה turn off עבור בת זוג פוטנציאלית, היא אינה מתאימה לי.
אולי, רק אולי, מפח הנפש הזה, הנצחון של טראמפ בבחירות בארה"ב, יעזור לי למצוא זוגיות. בינתיים, אני מזמין אתכם לדבר בהתלהבות על enthusiastic consent.
הגיגית 
אני לא רוצה להעליב אותך, אבל בוא נודה באמת – אתה משקר. לנו, ודרך השקר הזה שאתה מספר לנו, אתה משקר לעצמך.
הסיבה שאתה לא יוזם מגע היא לא כי אתה מאמין בהסכמה נלהבת, אלא כי אתה מפחד מדחייה. זה בסדר, כולם מפחדים מדחייה, השאלה היא מה עושים עם זה. אתה עושה משהו לא בריא – אתה מצדיק את עצמך, מוצא סיבה למה זה נאצל, ונועל את עצמך לתוך התנהגות לא-בריאה בתירוץ שזאת התנהגות שהיא איכשהו מוסרית ונעלה.
זה… זה לא נכון. אתה יכול ליזום מגע, ופשוט לעשות את זה בעדינות. אם מביך אותך לדבר על מין ועל הסכמה בצורה מילולית, תדבר פיזית, תיגע בצורה שואלת, בזהירות, ותקשיב לתגובה. אתה אדם מבוגר ושפוי, ואם תקשיב כמו שצריך הכל יהיה בסדר. אני מבין שאתה מפחד, אבל זה חשוב שתודה, לפחות בינך לבין עצמך, שמה שאתה מפחד ממנו הוא להפגע.
ומה שהכי חשוב זה שלא תטפס על העץ ותתקע עליו – השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו הם הכי מסוכנים, כי הם הופכים לאיזה זהות בלתי-אפשרית שמחייבת אותנו. בנקודה מסויימת אתה תתחיל להאמין לשקר של עצמך, ותמצא את עצמך בודד ואומלל, או תקוע במערכת יחסים מחורבנת שאותה אתה לא יכול לעזוב בגלל שהאיש שאתה חושב שאתה צריך להיות לא היה עוזב אותה. אל תכלא למלכודת הזאת, ופשוט תפסיק לשקר לעצמך כבר עכשיו. אתה לא מוסרי, אתה פחדן; בדיוק כמו מליון גברים אחרים. ואם הם יכולים להתמודד עם הפחד הזה, גם אתה יכול.
תודה על התגובה.
ודאי שאני מפחד מדחייה. כולם מפחדים מדחייה. השאלה היא אכן מה עושים עם זה.
אני לא אומר שליזום מגע זו התנהגות לא מוסרית. אני אומר שיש גברים (רבים מאוד) שיוזמים מגע באופן לא מוסרי. איזשהו שילוב של האופן בו חונכתי עם זה שאני נרתע מאותו נסיון ליצור מגע, אפילו כשאני רואה אותו מצד גברים אחרים, גורם לי לא לרצות ליזום מגע (שעלול להיות בלתי רצוי). אני מעדיף להסתכן בדחייה כשאני מעלה את הנושא בשיחה מאשר כשאני מנסה ליצור מגע. בשני המקרים יש סיכוי לדחייה ויכול להיות שהסיכוי לדחייה גדול יותר במקרה של פתיחת הנושא בשיחה. אני בכל זאת מעדיף את השיחה. אני מעדיף להגדיל את הסיכוי לדחייה על פני להסתכן ביצירת חוסר נוחות פיזית (שהצד השני עלול לפרש אפילו כהטרדה).
אז מה אני עושה בנוגע לפחד מדחייה? מתגבר עליו, או לפחות עובד על זה. אבל יש דרכים שונות להתגבר עליו. אפשר לעשות את זה ביצירת מגע. האפשרות הזאת לא נוחה לי, לא בגלל האפשרות לדחייה, אלא בגלל האפשרות להטרדה. אפשר לעשות את זה גם ביצירת שיחה. זאת האפשרות שבחרתי בה. אם לומר את האמת, ליזום שיחה כזאת מפחיד אותי יותר מליזום את המגע. זה ישיר יותר, נותן הרבה פחות מקום להתחמקות ומבקש דחייה ישירה (ואולי אפילו אכזרית) במקרה בו הצד השני אינו מעוניין. להעלות את הנושא בשיחה דורש לא פחות אומץ מליזום מגע.
מה שאני אומר כאן, בסופו של דבר, הוא שאין סתירה. אני מפחד מדחייה ואני גם מאמין בהסכמה נלהבת.
ההצהרה הפומבית בפוסט הזה היא צעד של אומץ מבחינתי, כי אני מצהיר על שינוי התנהגות שלי, באופן שיתמודד עם הפחד הזה. עם זאת, אני מסרב להתיישר עם הנורמה. לא כי היא מפחידה אותי, אלא כי האפשרות שפעולה שלי תתקבל על ידי הצד השני כהטרדה אינה מקובלת עלי.
לסיום, שוב תודה על התגובה. זאת תגובה שלא קל או נעים לקבל, אבל יש לה ערך. ההכרה הישירה והברוטלית בכך שאני מפחד מדחייה חשובה.