השוטה, המלך ותפיסת המציאות

הסכסוך במזרח התיכון הוא בסך הכול סכסוך נדל"ן, כך רואה אותו הנשיא המיועד של ארה"ב. לפני הבחירות, התייחסתי אליו כאל השוטה שיכול לומר ככל העולה על רוחו, שהרי ממילא לא הוא המחליט או המבצע. פתאום הפך השוטה למלך כל-יכול, שלא כמו קודמיו, כי בכהונתו אפילו הקונגרס והסנאט יהיו ככל הנראה לצדו.

צריך להתחיל להתייחס להכרזותיו יותר בכובד ראש. לא להכרזות של טרם בחירות – אלה הרי נועדו לצבור קולות. ההכרזות של אחרי הבחירות, לעומת זאת, הן הכרזות של זה שמוטלת עליו אחריות ביצועית. כבר בנאום הניצחון, שינה המיועד את עורו והפך להיות ממלכתי, מפייס, שקול והגיוני… מפחיד.

אז המיועד מכריז שבנדל"ן הוא דווקא מבין, ולכן הוא יכול לפתור את הסכסוך במזרח התיכון. הוא לא משתמש אמנם במילים אלה, אך זו היא רוח הדברים. בשמיעה ראשונה זה נשמע לי פשטני מידי, אך בהרהור שני אני קולט שדברים שרואים משם, כנראה, לא רואים מכאן. הרי מרבית תושבי העולם מתייחסים אלינו ואל הפלסטינים כאל ילדים מופרעים שמתקוטטים אי שם במקום רחוק על משהו לא כל-כך ברור. אבל בראייה מפוכחת ופשטנית מדובר כאן על סכסוך קרקעות ותו לא.

חִשבו על אותו אמריקאי ששומע ששתי קבוצות רבות על הזכות למנוע זו מזו את הזכות להתפלל במערה כלשהי, ויש בהן אנשים שמוכנים להרוג ולהיהרג למען המטרה המקודשת. אם האמריקאי רוצה להבין מה קורה, הוא פותח בויקיפדיה וקורא שבתנ"ך ובקוראן יש סיפור דומה להפליא על אברהם, שקנה מעפרון החיתי מערה, לקבור בה את אשתו שרה, שמתה במהלך מסע עסקים בחברון. אפילו על המשא ומתן הכספי סביב רכישת הנכס מסופר בתורה ומצוטט בויקיפדיה. לימים נקברו במערה זו גם שאר אבותינו ואימהותינו, למעט רחל, וגם אברהם נקבר שם על ידי שני בניו: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה: אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר, הַחִתִּי, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר-קָנָה אַבְרָהָם, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת." בראשית כ"ה ט'. כן, בתנ"ך שלנו כתבו בפרוש שהאחים יצחק וישמעאל קברו יחדיו את אביהם בנכס הנדל"ן שקנה.

נשוב אל השוטה שלנו שהפך למלך. האם הוא באמת שוטה? האם הוא הופך למלך?

פעם היה המלך כל-יכול, כולם פחדו ממנו ולא העזו לומר לו את האמת. היה רק אחד שתפקידו להאיר את עיני המלך ללא חשש – השוטה. השוטה, או ליצן החצר, היה מוגן מפני חמת המלך – הוא שוטה, ודבריו דברי הבל שנאמרים רק לאזני המלך ואינם מסכנים אותו. המלך יכול לבטוח בשוטה שהוא נטול פניות ושאיננו מדליף        מידע החוצה, והשוטה יכול לבטוח במלך שלא יערוף את ראשו.

באותם ימים, מרבית האנשים לא ידעו אפילו קרוא וכתוב, והתקשורת הייתה כולה אגרות מלכות שנקראו לאזני האספסוף מפי אנשי המלך המלומדים – כלומר – המלך שלט בתקשורת. אלא שבינתיים הומצא הדפוס, וההמונים החלו ללמוד קרוא וכתוב. פשוטי העם התחילו להתקשר בכתב, בדפוס ובאמצעים נוספים, והתקשורת שהפכה להיות נגישה לכולם, יצאה משליטת המלך ועברה לידי בעלי ההון. המלך הפך להיות לא כל-כך רלוונטי, וגם השוטה ירד מגדולתו, שכן המלך יכול היה לקרוא מה קורה מחוץ לארמון בעיתוניהם של בעלי ההון. וכך, בטרם הספיקו המלכים להבין מה קורה, הוזלת אמצעי הדפוס פתחה את הפתח למהפכות עממיות, אפילו של אספסוף דל באמצעים. המלכים נשארו כקישוט, כמו הדגל וההמנון, אבל השלטון עבר לידי מערכות מסוגים אחרים.

אפשר לומר שתפקיד השוטה עבר לידי התקשורת, אלא שהסכם ההגנה ההדדי – השוטה איננו מדליף והמלך איננו הורג אותו – איננו תקף יותר. עכשיו ההנהגה, שאיננה יותר מלוכה, שבויה בידי התקשורת וזקוקה לאהדת ההמונים. השוטה של ימינו הוא בעל הון ששולט באמצעי תקשורת, אבל השלטון חייב עכשיו לסור למרותו של השוטה. האספסוף שרכש השכלה, מהווה איום על ההנהגה, לכן יש לשמר כמות נאותה של אספסוף חסר השכלה שקל לשכנעו באמצעות התקשורת, בתנאי שההנהגה יכולה לשלוט בתקשורת, אחרת מה הטעם בשידור הציבורי – אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

והנה נבחר שוטה בעל הון שמחזיק בכיסו כלי תקשורת ויודע לדבר בשפת האספסוף. בתפיסת המציאות שלנו יש שני עמים שנאבקים על מורשת ונחלת אבות, והוא מספר לנו שכל בעיותינו כאן בבית הן בסך-הכול סכסוך קרקעות. גם לנו יש שוטה משלנו שמחזיק בכיסו כלי תקשורת ויודע לדבר בשפת האספסוף, אלא שהוא איננו בעל ההון – הוא שבוי בכיסם של בעלי הון. אז מיהו השוטה והאם יש סיכוי ששֶׁבֶת שׁוֹטִים גַּם-יָחַד תהילים קל"ג א' יביא לפתרון הסכסוך באזורנו.