פתרונות בלתי סבירים לבעיה הישראלית-פלסטינית

יש לי נקודת מבט מעט שונה מהמקובלת על הבעיה הישראלית-פלסטינית. אני טוען שהפתרון צריך להיות פתרון כלכלי. אם רמת החיים בשטחי הרשות הפלסטינית תהיה גבוהה מספיק, המחיר של ירי טילים, פעולות טרור, וכן הלאה, יהיה גבוה מזה שהאוכלוסיה תהיה מוכנה לשלם. לכן, הפתרון צריך להיות כלכלי: העלאת רמת החיים עבור האוכלוסיה הפלסטינית.

הסיבות לכך שרמת החיים בשטחי הרשות נמוכה טמונות במדיניות שני הצדדים.
הצד הפלסטינאי ממשיך להשתמש בשקל בתור המטבע הסחיר בשטחי הרשות ובכך נותן למדינת ישראל ולבנק ישראל שליטה חזקה מאוד על הכלכלה של הרשות. בנוסף, כסף שמועבר לרשות הפלסטינית "נעלם" לעיתים. לפעמים הוא משמש לתשתית טרור במקום לתשתית אזרחית. לפעמים הוא מגיע לחשבונות בנק פרטיים של מנהיגים פלסטיניים (כך, כ-300 מיליון דולר הועברו לחשבונות פרטיים של ערפאת בעבר).
הצד הישראלי משתק, באופן אקטיבי, את הכלכלה ברשות הפלסטינית. יש דפלציה כלכלית מלאכותית ברשות הפלסטינית. ערך השקל ברשות גבוה בהרבה מערכו בישראל, פשוט כי מדינת ישראל מכניסה לרשות מעט שקלים. כתוצאה מכך, קשה יותר לנהל מסחר וכמעט בלתי אפשרי לקיים מערכת בנקאית הכוללת עסקאות עתידיות. ללא עסקאות עתידיות לא יכולה להיות צמיחה כלכלית. בנק ישראל יכול לעשות משהו בנוגע לזה, אבל הוא לא. בנוסף, אחת לכמה שנים יש מבצע צבאי בו צה"ל הורס תשתיות אזרחיות בשטחי הרשות. כך, מדינת ישראל אינה מאפשרת צמיחה כלכלית בשטחי הרשות.

אני אציג שני פתרונות בלתי סבירים לבעיה, שמבוססים על שיפור רמת החיים בשטחי הרשות במקביל לשקט בטחוני. אחד הוא פתרון שיכול להיות מיושם על ידי הימין, ואחד על ידי השמאל. שניהם יוצאים מנקודת הנחה שהיוזמה צריכה לבוא מהצד הישראלי, מבלי לצפות למחוות של רצון טוב מהצד הפלסטיני.

הפתרון של הימין: משבר הומאניטרי

ממשלת הימין תכריז, שאם לא תפסק כל פעילות אגרסיבית מצד הפלסטינאים, מדינת ישראל תפסיק הזרמת משאבים לרצועת עזה. במסגרת כך נכללים מים, מזון, חשמל, גז, דלק וכל משאב אחר שמדינת ישראל מספקת לרצועת עזה באופן קבוע. זמן קצר לאחר מכן תהיה פעילות אגרסיבית כלשהי מצד הפלסטינאים. ממשלת הימין תעמוד במילתה ותיצור משבר הומאניטרי ברצועת עזה.

אחרי גינוי בינלאומי, הפגזות טילים ומבצע צבאי, יגיע הסיוע ההומאניטרי הבינלאומי, יגיע האמברגו על ישראל ויגיעו פקחי האו"ם. מדינת ישראל תכנע לדרישות הבינלאומיות ותחזור לספק משאבים לרצועת עזה, אבל רק אחרי שפקחי האו"ם יגיעו.

בעצם, כל הדבר הזה היה בשביל להביא את פקחי האו"ם לרצועת עזה. בשלב הזה, הרבה משאבים יוזרמו לרצועה, אבל תחת פיקוח של האו"ם. בכל פעם שתהיה פעילות אגרסיבית מצד הפלסטינאים ובכל פעם שהאו"ם אפילו יחשוב על להוציא משם את הפיקוח, ממשלת ישראל תעשה קולות של "אנחנו משוגעים", תאיים להפסיק את הזרמת המשאבים, ואולי אפילו תסגור את אספקת החשמל והמים ליום או יומיים, רק כדי להראות שאנחנו רציניים.

התוצאה: תחת פיקוח האו"ם יהיה קשה מאוד להעביר משאבים לתשתיות טרור או לחשבונות פרטיים. אם המצב הזה ישמר לאורך קדנציה שלמה של ארבע שנים, יהיו לנו ארבע שנים שקטות יחסית ולפלסטינאים יהיו תשתיות אזרחיות שנבנו במהלך ארבע השנים הללו. ארבע שנים הן זמן מספיק על מנת ליצור שגרה של שקט, אחריה סביר להניח ששגרת השקט תשמר, גם לאחר שפקחי האו"ם יעזבו. בשלב הזה, ניתן יהיה לקיים משא ומתן לקראת הקמת מדינה פלסטינית, ובא לציון גואל.

למה הפתרון הזה אינו סביר? כי זוהי התאבדות פוליטית עבור ממשלת הימין. החרם הבינלאומי יפגע בכלכלה הישראלית. בתום הקדנציה, המצב המדיני-בטחוני יהיה טוב, כך שהכלכלה תהיה מוקד מערכת הבחירות. לאחר שממשלת הימין פגעה באופן קשה בכלכלה הישראלית, הציבור יבחר בממשלת שמאל, שתקבל את תוצריה המדיניים-בטחוניים של ממשלת הימין בשמחה, ותאושש את הכלכלה. אחרי מהלך כזה, סביר מאוד להניח שהימין לא יצליח לחזור לשלטון במשך פרק זמן משמעותי מאוד.
יתכן שאני טועה. אולי יקום יום אחד מנהיג ימני קיצוני מספיק, משוגע מספיק, כדי ליצור משבר הומאניטרי ברצועת עזה, בלי להתייחס למחיר הפוליטי שהוא, באופן אישי, יצטרך לשלם. באופן מעט אירוני, בזמן שאינני רואה פתרון אפשרי של הימין המתון, הימין הקיצוני יכול להביא לפתרון הזה.

הפתרון של השמאל: ההגרלה

ממשלת השמאל תכריז על הגרלת שחרור אסירים פלסטינאים. כמחווה של רצון טוב, וכדי להראות שאנחנו רציניים, נשחרר עם ההכרזה חמישה אסירים פלסטינאים שיוגרלו מבין כל האסירים הפלסטינאים.

תנאי ההגרלה:

• החל מהשבוע הראשון, בכל שבוע בו לא תהיה כל פעילות אגרסיבית מצד הפלסטינאים, ישוחררו חמישה אסירים פלסטינאים שיוגרלו מבין כל האסירים הפלסטינאים המוחזקים על ידי מדינת ישראל.
• לאחר כל רבעון (13 שבועות) רצוף של שקט, המספר יוגדל באחד. כלומר, החל מהשבוע ה-14 ישוחררו שישה אסירים, החל מהשבוע ה-27 ישוחררו שבעה, וכן הלאה.
• בשבוע בו תהיה פעילות אגרסיבית מצד הפלסטינאים, יוגרלו אסירים כמספר האסירים שתוכננו להיות משוחררים באותו שבוע, אך במקום להשתחרר, הם יוצאו מההגרלה למשך רבעון. בנוסף, מספר האסירים שישוחררו בכל שבוע יחזור למצבו ההתחלתי: חמישה אסירים בכל שבוע.

במקביל להגרלה, כל התגובות הצבאיות לפעילות אגרסיבית מצד הפלסטינאים תמשיך, ללא שינוי.

בעזרתו האדיבה של google spreadsheet, חישבתי את כמות האסירים שישוחררו במהלך ארבע שנים שקטות לחלוטין: 2605 אסירים (כולל החמישה הראשונים ששוחררו "בחינם"). לשם השוואה, בקדנציה החלקית של הכנסת הנוכחית שוחררות 2833 אסירים (כך סיפר לי האח בנט לאחרונה). על מנת שישוחררו 10,000 אסירים (זהו מספר האסירים המוערך המופיע בויקיפדיה), ידרשו 8 שנים ו-8 חודשים וחצי של שקט רצוף.

בכל פעם שתהיה פעילות אגרסיבית מצד הפלסטינאים, קרובי משפחה וחברים של האסירים שהוגרלו באותו השבוע יפעלו נגד המפגעים שמנעו את השחרור. תוך זמן לא ארוך יפסיקו פעולות אגרסיביות מצד הפלסטינאים בגלל לחץ שיופעל על ידי הפלסטינאים עצמם. בתגובה, לא תהיה פעילות אגרסיבית של צה"ל. לאחר זמן סביר של שקט, מדינת ישראל תוכל לסייע באופן אקטיבי בבניית תשתיות אזרחיות, תוך השקעת חלק מהמשאבים שנחסכו מתקציב הבטחון בתשתיות הללו.
בגלל השקט הבטחוני והעדר הפעילות האגרסיבית, לא יהיה טעם בהשקעת משאבים כלכליים בתשתית טרור פלסטינאית. השקט גם יקשה על המנהיגים הפלסטינאים להעלים כספים לחשבונות פרטיים. הם יעלימו חלק מהכספים, אבל מספיק מהם יגיעו לתשתיות.

התוצאה: גם במקרה הזה, בלי פקחים של האו"ם ובלי אמברגו, נקבל ארבע עד שמונה שנים שקטות. סביר להניח ששגרת השקט תשמר, גם לאחר שיגמרו לנו האסירים, כי שמונה שנים הן זמן ארוך מספיק כדי לבנות תשתיות אזרחיות מוצלחות ולשנות את הלך הרוח באוכלוסיה הפלסטינית. בשלב כלשהו לאורך הדרך, יתחיל משא ומתן לקראת הקמת מדינה פלסטינית, ובא לציון גואל.

למה הפתרון הזה אינו סביר? משום שהוא דורש אחריות גדולה מאוד של המנהיגים הפלסטינאים כלפי האוכלוסיה הפלסטינאית. האחריות הזו גדולה עד כדי כך, שאינני מאמין שהיא קיימת בקרב המנהיגים הפלסטינאים היום. בראש ובראשונה, הפתרון הזה דורש תקופת נסיון של שקט, בה ישוחררו אסירים. אם התהליך לא יותנע כראוי, לא יוכלו להיות לו תוצאות ארוכות טווח. שנית, הפתרון הזה דורש התנהלות כלכלית אחראית והגונה מצד המנהיגים הפלסטינאים, במסגרתה מספיק משאבים יושקעו בתשתיות אזרחיות, ולא יועלמו לאי-שם.
יתכן שאני טועה. אולי אני לא נותן מספיק אמון במנהיגים הפלסטינאים. יתכן שהם יגיבו היטב למחווה ראשונית של רצון טוב ויגלו את האחריות הכלכלית הדרושה.

אלו היו ההצעות שלי. כאמור, הן בלתי-סבירות. בינתיים, נסתפק בקיפאון מדיני של הימין המתון או במאמצי משא ומתן של השמאל עם גוף שאינו יכול להחזיק את עצמו כלכלית, ולא תשקוט הארץ.