בארבעה וחצי החודשים האחרונים של שנת 2014 חייתי בניו-יורק. עבור אלו שאוהבים מוסיקה, ובפרט מוסיקת אינדי ואוף-מיינסטרים, ניו-יורק היא המקום להיות בו. הלכתי להמון הופעות של המון להקות שרוב האנשים לא שמעו עליהן (ובטח גם לא ישמעו עליהן). התחככתי בהיפסטרים הניו-יורקים ולעיתים גם הרגשתי אחד מהם. הבטתי בסלידה בילדי קולג' עשירים שבאו להופעה רק כדי שיוכלו להגיד שבאו להופעה. כעסתי על אלו שצילמו את ההופעה כולה בוידאו והסתירו לי את ההופעה עם הטלפונים שלהם. יותר מכל, נהנתי מהמוסיקה ומהשואו.
ההכנות למצעד השנתי של הקצה (חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4) החלו כבר בתחילת השנה, כשפתחתי גוגל-דוק עם רשימת שירים שאולי אצביע להם. ככל שהתקרבנו למצעד, דעתי התגבשה יותר ויותר. דווקא ההופעות, ולא תחנת הרדיו האינטרנטית המשובחת, היו אלה שגרמו לי לבחור בשיר השנה שלי ובאלבום השנה שלי. לקראת סוף המצעד אחזה בי הבנה מצערת: אלבום השנה שלי לא נכנס למצעד האלבומים ואף שיר ממנו לא נכנס למצעד השירים. ערבוביה שלמה של רגשות, שנעה בין אכזבה נוראה לאולטרה-היפסטריזם, תקפה אותי. בסוף המצעד, לא נותר לי אלא לשמוע את אחד משירי השנה שלי, מתוך אלבום השנה שלי, לבדי, בלי כל שאר מאזיני הקצה:
בעניין שיר השנה שלי האכזבה הגיעה עוד קודם, כשהבנתי שהוא בכלל מ-2013. גיליתי, לאכזבתי, שהוא גם לא נכנס למצעד של 2013. לא אכפת לי! אין רשימת שירים שרק מתוכם אפשר לבחור. אני יכול לבחור כל שיר שארצה, גם אם הוא בכלל לא מהשנה וגם אם הוא בכלל לא אוף-מיינסטרים (אולי בשנה הבאה אארגן מספיק אנשים כדי להכניס למצעד השנתי של 2015 את Bohemian Rhapsody, לרגל יום הולדתו ה-40). כך מצאתי את עצמי מצביע לשיר חסר סיכוי. כאמור, לא אכפת לי – הוא עדיין שיר השנה שלי:
היו עוד המון שירים מצויינים בשנת 2014 שיותר מידי אנשים לא שמעו עליהם. אין לי כוונה לכתוב על כולם. פשוט תשמעו את המצעד. עם זאת, אני לא יכול לכתוב על המצעד השנתי של הקצה בלי להזכיר את שיר הריקליימינג האדיר שהוא שיר השנה של הקצה:
בימים שאחרי המצעד קרה משהו מוזר. הייתי די חולה כמה ימים, אבל היה לי כרטיס ל-DJ set של Chromeo (שבסופו של דבר לא היו בו שירים של Chromeo, אבל לא משנה). עטפתי את עצמי בכ-7000 שכבות, לקחתי אופטלגין ויצאתי לדרכי. אחרי שחיכיתי בחוץ, בתור, בקור, נכנסתי פנימה למועדון חצי ריק. לקח הרבה זמן עד שכל העניין התחיל. בינתיים מישהו הספיק להתחיל איתי (אני לא בקטע, אבל הוא עשה את זה בצורה לא מטרידה בכלל, כך שזה היה די מחמיא). כשה-DJ set התחיל, הבנתי שבאתי לערב שכולו EDM. עד אותו ערב חשבתי ש-EDM זה לא ממש בשבילי. באותו ערב נהניתי מהמוסיקה, נהניתי לרקוד ונהניתי מהאנשים, על אף שלא הכרתי אותם (יותר מאוחר בערב התחילו איתי שוב, הפעם בחורה – היא אמנם לא הייתה לטעמי, אבל קשקשנו קצת והיה מגניב). כשהתעייפתי (והשפעת האופטלגין החלה לפוג), יצאתי בחזרה לכיוון ביתי.
יום לאחר מכן, בערב השנה החדשה, הרגשתי די זוועה. אולי אני אלרגי לחגים נוצריים. ישבתי בביתי והתחשק לי להאזין למוסיקה. ה-DJ set מאמש עוד היה באזני וחיפשתי, לראשונה בחיי, EDM. לחצתי על קישור ל-playlist ב-YouTube. השיר הראשון הוא אכן EDM. השני הוא שיר מיינסטרים (היחיד?) שנכנס למצעד של הקצה, Chandelier של Sia. אחריו הגיעו עוד כמה שירים, שמבדיקה של מספר הצפיות בהם ביוטיוב וממקומם במצעד השנתי של גלגלצ, מתברר שגם הם שירי מיינסטרים. בשלב הזה הבנתי משהו מדהים: שירי מיינסטרים (לפחות בחלקם) טובים, אם לא טוחנים אותם עד דק בהשמעות חוזרות ונשנות. כך, ביום האחרון של שנת 2014, אחרי שבמשך שנה שלמה לא שמעתי מוסיקת מיינסטרים (חדשה) בכלל, השלמתי את עיקרי מוסיקת המיינסטרים של 2014.
מה יהיה בשנת 2015? קודם כל, יהיו פחות הופעות. ההתלהבות מהיכולת ללכת לשמוע להקות שלא שמעתי עליהן מעולם נרגעה קצת, חורף עכשיו (ובסופו אני חוזר לארץ), אני עובד קשה יותר משעבדתי כשרק הגעתי לניו-יורק וגם יש לי כמה עיסוקים עם חברים שפגשתי כאן שתופסים ערב או שניים בשבוע, לשמחתי הרבה. מלבד זה, כנראה, תהיה עוד הרבה מוסיקה איזוטרית מ"הקצה", הרבה מוסיקה ותיקה ואהובה, וגם קצת מיינסטרים, שהיה חסר ב-2014.
אני ממליץ גם לכם לעשות איזה מיקס של מיינסטרים, אוף-מיינסטרים ומוסיקה ותיקה ואהובה. לפחות עבורי, השילוב הזה מגדיל את היכולת לצרוך עוד ועוד מוסיקה, להכיר דברים חדשים ולהרגיל את האוזן לצלילים לא מוכרים עד שאלו הופכים להיות ותיקים ואהובים. לסיום, אני שם כאן עוד אחד משירי השנה שלי. אני מאחל לכולם שנה נפלאה, ואל תשכחו להמשיך לשמוע מוסיקה מצויינת.
הגיגית 